אודות Referbase

שיווק שותפים נשען כולו על שאלה אחת: מי הביא את ההזמנה הזו. כשהתשובה לא ודאית, מה שקורה הוא לא ויכוח טכני אלא ויכוח על כסף — השותף בטוח שהביא, החנות לא רואה את זה בדוח, ואין לאף אחד דרך להכריע.

רוב הכלים מודדים בשכבה אחת: פיקסל בדפדפן של הקונה. חוסם פרסומות, דפדפן שמגביל קוקיז, או חזרה מדף סליקה חיצוני — וההזמנה נעלמת. לא מסומנת כספק, פשוט לא קיימת.

כל מכירה נמדדת פעמיים ובאופן בלתי תלוי: פיקסל בדפדפן, ו-webhook מהשרת של החנות. השני לא עובר בדפדפן בכלל, אז מה שחוסם את הראשון לא נוגע בו. שתי השכבות מדווחות על אותה הזמנה, וכפילות מסוננת לפי מזהה ההזמנה.

והמערכת מודדת גם את עצמה: היא יודעת כמה מההזמנות הגיעו רק מה-webhook — כלומר כמה הפיקסל פספס. זה מספר שאפשר להסתכל עליו, ולא הרגשה.

ברשת שותפים, הקשר עם השותף שייך לרשת. היא מביאה את השותפים, היא גובה אחוז מכל עמלה, והנתונים על מי הביא מה נמצאים אצלה. זה מודל סביר — ומחיר שלא כל מותג צריך לשלם.

כאן התוכנית שייכת לחנות: היא קובעת את העמלה והכללים, מדברת ישירות עם השותפים, ורואה את הנתונים המלאים. אנחנו מפעילים את התשתית שמודדת ומחשבת.

עמלה משולמת אחרי תקופת נעילה, לא מיד. החזרות ובקשות ביטול מגיעות באיחור, ותשלום לפני שהן נספרו הוא כסף שצריך לגבות בחזרה. לכל קמפיין תקופת נעילה משלו.

תנאי קמפיין נשמרים בגרסה. הפלטפורמה זוכרת לאיזו גרסת תנאים כל שותף הסכים, וביום שהם משתנים הוא יודע. ״התנאים השתנו״ בלי גרסה שמורה הוא לא טיעון.

אין הרשמה עצמית. חשבון נפתח בהזמנה של מי שכבר מנהל חנות בפלטפורמה. מערכת שמחליטה מי מקבל כסף לא צריכה דלת פתוחה לאינטרנט.

כתובות IP נשמרות כ-hash בלבד ולעולם לא כטקסט — הן קיימות כדי לזהות הצפה של קליקים, וזיהוי הצפה אפשרי מ-hash. בווקומרס גם כתובת המייל של הקונה עוברת hash בשרת של החנות ולא מגיעה אלינו כלל.